מסעו הרגשי של גיבור- מאמר מאת חני גרשון

הערות:

*"נמר אבל אחר" הוא סיפור מסעו הרגשי של ילד שהנמר שלו מתפרץ לעיתים קרובות מדי, והוא מבין שעליו לעשות את הדברים קצת אחרת. הספר/ המאמר אינם מתיימרים להחליף טיפול רגשי אולם הם בהחלט יכולים לסייע בכך.

* "נמר אבל אחר- מה עושים כשכועסים?" הוא מיזם חינוכי הפועל בבתי ספר יסודיים בהנחייתי, (תוכנית מס' 5281 במאגר התוכניות של משרד החינוך) במסגרתו אני מטמיעה את "שפת הנמר" בהפעלה חווייתית דרך הסיפור "נמר אבל אחר" מול התלמידים והצוותים.

* הסיפור כתוב מנקודת מבטי הנשית ושזורות לאורכו דמויות נשיות שונות: האם, הגננת, הסייעת ועמליה מספרת הסיפורים. הדמויות נוגעות בנגיעות קלות בעולמו של הילד מבחינת תפיסת עולמן, מעשיהן, אישיותן, אך למעשה מייצגות דמות נשית אחת, דמות של מבוגר משמעותי ומיטיב שיאפשר מרחב לצמיחה וללמידה, מישהו שניתן לסמוך עליו שהוא יקנה גבולות ויעניק מתפיסתו, מה"אני מאמין שלו" ותמיד יהיה שם לצד הילד מתוך אהבה והודיה על עצם היותו הורה, גם במצבים מאתגרים יותר, כפי שנכתב בסצנת הספרייה "אמא לחשה לי באוזן :"תודה שבחרת בי להיות אמא שלך".

פתאום הופיע נמר

התפרצויות זעם, עימותים, משברים, בדידות, חרם, הדרה...
מאז פרוץ הקורונה והמלחמה, התרבו התנהגויות-סיכון במדדים התנהגותיים ורגשיים במשפחה, בחברה ובלימודים.
הנמר בסיפור הוא מטאפורה למצבי משבר וקונפליקט ורגשות רגשות כמו כעס, עצב, פחד, דאגה, חרדה, תסכול, בדידות, עלבון ואכזבה,.

אמנם, הם רגשות אלה הם חלק טבעי מהחיים, ומשותפים לכולנו, ילדים ומבוגרים, אך לא קל להתמודד איתם, במיוחד כש"נמר הכעס" מתפרץ.

לכולנו יש "נמר", ילדים ומבוגרים, מי יותר ומי פחות, נמרים כאלה ואחרים.

כאשר הנמר מתפרץ החוצה, מתעצמים הקשיים במערכות היחסים עם הסביבה, וכאשר הנמר מודחק פנימה, נוצרת מעמסה נפשית ובדידות.

אז.. מה עושים כשכועסים.... או עצובים, מתוסכלים, מודאגים, פוחדים... ?

איך נוכל לעזור לילדים להבין את רגשותיהם ?

איך נוכל ללמדם לשלוט בהתנהגותם, לחבק את הנמר שלהם ולחיות עימו בשלום ושלווה, בסבלנות ואהבה?

דרך הקריאה האיטית בספר, מאמר זה והרעיונות לשיח עם הילדים תוכלו להטמיע בקרב הילדים בבית, בכיתה ובחדר הטיפול את "שפת הנמר" ולעבוד עימם על הנמר המתפרץ מתוכם.

בעזרת השאלה: " מתי הנמר שלי מתקרב" ? הילד/ הילדה יוכלו לעשות תהליך של זיהוי מקדים של הופעת הנמר.

ההמשגה, מתן שם לאירוע, תאפשר להם רגע של התבוננות ועצירה ויישום כלים שונים שנלמדו ויסייעו להם "לחבק את הנמר".

כהתחלה אין צורך לעשות שום דבר מעבר לכך, אלא לשאול את השאלה הזו בדיוק :

יכול להיות שהנמר שלך מגיע/ הגיע ?
אולי הנמר שלך מתקרב ממש עכשיו ?
יש סיכוי שהיום הנמר שלך קפץ לביקור ?

אני רוצה להאמין שלאחר קריאה בספר "נמר אבל אחר" הילד או הילדה יבינו בדיוק למה כוונתכם וידעו לזהות את התפרצות הנמר בזמן אמת.

אין צורך בכל ידע חינוכי/ טיפולי, התשובות אליהן מגיע הילד בסיפור, תובנותיו, מצויות בגוף הסיפור בצורה ברורה ומותאמת לכל גיל בשל הרבדים השונים והחל מגילאים צעירים מאד בשל האיורים היפיפיים.

"שאלתי ילדה שהשתוללה היום:" יכול להיות שהנמר שלך יצא"? היה מדהים לראות איך היא הרימה את העיניים שהיו טמומות ברצפה ועושה את החיבור, נפל לה האסימון". תגובת מנהלת בי"ס.

לכאן אנו שואפים להגיע בשלב ראשון:

"שפת הנמר " שיצרתי היא פיתוח מודעות לרגע הזה בו הנמר שלי מתקרב על פי הקשר בין תחושות הגוף לרגשות ולמחשבות (מיינדפולנס).

מודעות זו תאפשר לילדים לזהות את הסימנים המוקדמים לכעס, להבין מה קורה, מצד אחד לתת לגיטימציה (זה בסדר, לכולנו יש נמר, זהו רגש טבעי) ובמקביל לשלוט בצורה טובה יותר בהתנהגויות שלהם, ולחבק את הנמר בעזרת כלים שהקניתם להם בעוד מועד.

פנקס/ מחברת "אני והנמר שלי"- בה כותבים ומציירים באותו רגע ממש... כמו מה אני מרגיש, איך זה נראה, מה עזר לי להתגבר, היא כלי נהדר. (פירוט בנפרד)

דרכים לריסון הכעס כמו אלו שמציעה "שפת הנמר", נמצאו יעילים ביותר במחקרים על ניהול רגשות וויסות רגשי.

מתי מופיע הנמר?

התפרצויות כעס עלולות לנבוע מסיבות מגוונות, ולעיתים מדובר בשילוב של גורמים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים:

קשיים פיזיולוגיים
מצבים פיזיולוגיים - עייפות, רעב, חוסר שינה.
חוסר איזון הורמונלי - שינויים ברמות הורמונים, כמו קורטיזול ואדרנלין.
כאב פיזי או מחלות כרוניות - חוסר נוחות מתמשכת

קשיים רגשיים ופסיכולוגיים
תסכול - חוויות שבהן הילד מרגיש שאינו מצליח להשיג את מטרותיו או שקולו אינו נשמע.
פחד או חרדה - התמודדות עם פחדים או חוסר וודאות.
חוויות עבר - טראומות או זיכרונות לא נעימים
הפרעת קשב והיפראקטיביות - אימפולסיביות גבוהה ואי יכולת לווסת רגשות.

לחצים חברתיים וסביבתיים
קונפליקטים בין-אישיים - מריבות עם בני משפחה או חברים בבית, בבית הספר, בחוג, עימותים עם הצוות החינוכי בבית הספר.
לחצים חיצוניים - עומס לימודי, לחצים חברתיים.
השפעות סביבתיות - רעש, אי סדר, תחושת חוסר שליטה

מאפיינים אישיותיים
נטייה תורשתית - תגובות רגשיות חזקות מולדות.
קושי בוויסות רגשי - חוסר יכולת לנהל רגשות באופן מיטבי

יש לנו מסע ארוך יחד.. אז נתחיל ?

הסיפור "נמר אבל אחר" חושף בפנינו את מסעו הרגשי המורכב של ילד שעובר תהליך של התבוננות בטיבו הסבוך של עולם הרגשות והאינטראקציות החברתיות. בתבונתו הרבה, הילד מזהה כי בחירתו לנקוט בהסתגרות/התפרצות ברגעי כעס- לא מיטיבה עמו, ולקראת סיום הסיפור הוא מגיע להבנה שהוא רוצה לשנות את דרכו ולהיות "נמר אבל אחר".

מדוע ומתי הוא בוחר לעשות את השינוי?

מה הם הכוחות/ העוצמות הטמונים בו שסייעו להצליח בסופו של דבר להיות "נמר אבל אחר" ?

חוסן נפשי
חמלה
חברות
רצון לשיתוף פעולה
הקשבה ולמידה עצמית,
תבונה, אומץ וחוכמה לבחור את "הדרך הטובה" (סצנת הספרייה)

אלה הם רק חלק מהכוחות שאפשרו לילד לעשות את השינוי והם יחודיים לו.

כמובן שבכל אחד מן הילדים הקוראים ישנו מכלול של כוחות ועוצמות שדרך הסיפור ניתן לגעת בהם, ולצאת למרחב של שיח בנושאים הבאים, לדוגמא:

משמעות הנוכחות המיטיבה של האם כמבוגר משמעותי
כוחו של חיבוק- חשיבות המגע והקרבה הפיזית עם ההורה
מודל אפרת - אירוע, פירוש, רגש, תגובה:

שוחחו עם הילדים על מתן פרשנות לאירועים והשפעת הפרשנות על הרגשות והמעשים

דרכים מיטביות לפתרון קונפליקטים
מיינדפולנס, מדיטציה ונשימה נכונה
כח המשיכה/ דומה מושך דומה/ הדדיות
התבוננות בחצי הכוס המלאה, בסיפור שאנו בוחרים לספר לעצמנו על האירוע (הגישה הנרטיבית)
ניכור, בדידות, הדרה: "נמאס לי להיות נמר צודק, לבד תמיד, בצד"
תקשורת מקרבת / תקשורת מעכבת
פעולות שמסייעות לי להירגע ברגע כעס, ולהפך, דברים שאני מעדיף להימנע מהם ברגעים אלה.

פתיחה- הגישה הנרטיבית

המספר הגיבור, מספר בגוף ראשון, פורש בפנינו רצף אירועים מחייו כפי שהתרחשו על פני ציר הזמן. כביכול הוא מספר על העבר הרחוק, אך ברור לנו מסיום הסיפור וגם מהלשון הילדית שהוא בוגר אך במעט.

הסיפור נפתח במילים: "פעם, כשהייתי ילד היה בי נמר". הילד יודע להבחין שפעם ברגעי רתחה וכעס -היה בו נמר שצץ מתוכו (הוא אינו אומר: "הייתי נמר"). זו נקודה משמעותית שכן היה בו חלק של "נמר", לא כל כולו היה נמר, מה גם שהוא הצליח להתגבר עליו.

הילד עובר תהליך רגשי. במהלך הסיפור הוא לומד לשיים את תחושותיו ולהתבונן במה שקורה לו, ובסיומו של הסיפור הוא חי לצד הנמר שלו בשלום ובשלווה, עם הרבה סבלנות והרבה אהבה. הוא מספר לנו שהנמר שלו עדיין נמצא אצלו בפנים: "גם היום הוא נמר, אבל נמר אחר" (על פי הגישה הנרטיבית- החצנה).

עולם של רגשות:

בתחילת הסיפור הגיבור חש כעס ופחד גדול. הוא מזהה שיש בתוכו "נמר" שפורץ ממנו לעיתים וגורם לו לצרות צרורות..." כעסתי, רגזתי, החמצתי פנים... ". ברגעי הכעס האלה הוא עושה "ברוגז עם כולם, דווקא לעולם!", והוא מזהה שכאשר "הנמר יוצא ממנו" משהו מוזר קורה: "גם לאחרים יוצאים הנמרים".

בלי להבין לעומק את המשמעויות, הילד מבחין בשני דברים:

האחד, "דומה מושך דומה"/ הדדיות/ כח המשיכה... לא משנה כיצד נקרא לזה הילד מבין שאם הוא מתנהל ומתנהג בדרך מסוימת אחרים מולו מתנהלים בדומה כלפיו, והוא מושך אליו עוד ועוד מצבים דומים. הוא מבין את המחירים שהוא משלם ורואה במהלך הספר שהוא קוצר את אשר הוא זורע.

השני, הילד הנבון והמתוק מבולבל. הוא יודע לזהות את הפער בין האמירה של הגננת רווית שכעס הוא לגיטימי וכל אחד כועס לפעמים- לבין מה שקורה בפועל במציאות: כועסים עלי מאד כשאני כועס !! הוא מבטא את זה בצורה ישירה מתוך ראייה תמימה וכנה: "כל אחד כועס לפעמים.. כך הגננת אמרה, אז למה דווקא כשאני כועס זה נראה לכולם כל כך נורא"?

מבחינתו כשהוא כועס הוא כועס בצורה הכי בראשיתית ובסיסית- כעס כמו שכעס אמור להיות! צריך לזכור שמדובר על ילד בן 5 שעוד לא למד "מודלים" כאלה ואחרים וגישות לניהול כעסים, והרי גם אנו כמבוגרים, לעיתים קרובות, חוטאים בהתפרצויות כעס שאינן "פוליטיקלי קורקט" למרות מאמצינו הרבים ללמוד כיצד להתנהל נכון ומייחלים לכך שהיינו יכולים להשיב את הגלגל לאחור בהזדמנות כזו או אחרת, רגע אחד לפני ש"שברנו את הכלים".

הילד מזהה את העובדה שזה קורה שוב ושוב ושוב והוא נכנס למעין "מעגל קסמים" של רגשות ומצבים, ומוסיף להסתבך עם עצמו ועם הסביבה... בתחילת הסיפור הוא אינו מבין מה בהתנהלותו תורם למצב וכיצד הוא יכול לצאת ממנו.

הוא מבחין בכך שברגעים אלה הוא לא רק כועס אלא גם כועס וגם עצוב, וחווה הלכה למעשה את דברי הגננת שלפעמים הכל מתערבב ועם הכעס כואב לנו בלב.

הראייה שלו היא חד צדדית: "משהו תמיד קורה לי פתאום שהורס לי מיד את כל היום!" והוא צובע הכל בשחור:" נהיה לי שחור ונהיה לי עצוב ובשתי הלחיים נהייה לי עצוב".

הוא אינו מסוגל באותם רגעים לספר לעצמו סיפור אחר, ולהתבונן בדברים יפים ונעימים שהיו לו באותו יום, שכן הכל כבר הרוס.

מודל אפרת - הקשר בין אירוע, פירוש, רגש, תגובה, ותגובות הסביבה אלי- הוא מודל חשוב שניתן לעבוד עליו עם הילדים דרך הסיפור, דרך מסעו של הגיבור.

הילד והאם בפתיחת הסיפור: סצנת המטבח- תקשורת מעכבת

המטבח הוא המרחב הביתי המסמל את דמות האם ותפקידה, בבית היהודי – ישראלי בפרט ונדמה שהתקשורת בקטע זה "קוצנית" ולא נעימה.

כשהילד פונה לאמו ושואל בהלצה אם אולי יש בית ספר לנמרים מתחילים בו אפשר ללמוד מה עושים כשכועסים, האם עוטה על עצמה, כמתבקש כביכול, מעצם היותה אם, מעין מסיכה רצינית, דידקטית ומטיפת מוסר ועונה לו שאין בית ספר כזה שכן "לומדים בחיים!- ומי שלא לומד משלם מחירים!!!" האם בעצם מנסה להראות לו את תפיסת העולם של המבוגרים לגבי המציאות: התנהלות מסוימת תוביל למסלול הנכון, והתנהגות שאינה בהתאם לחוקי החברה תגרור עמה השלכות ומחירים. אלה הם פני הדברים גם אם אינם כתובים או נלמדים בבית ספר כזה או אחר.

בנקודה זו האם מפנה את גבה וככל הנראה ממשיכה לעסוק בענייניה מתוך פיזור דעת.

כשהילד שומע את תשובתה של האם, הוא מתחכם עמה ושואל מה המחיר להתנהלותו, במילים אחרות: כמה זה יעלה לו ב"שקרוץ".

המילה שהוא ממציא נראית לו מצחיקה ויש בה קריצה לעולם הפנימי הילדי העשיר שרק ילדים יוכלו לו.

האם כמובן לא אהבה את ההלצה ועונה לו באותו מטבע- שאם לא ילמד איך מתאפקים ולמה כדאי- הוא ישלם באחד הימים שקרוץ אחד יותר מדי!

הסתבכות: שני קונפליקטים חשובים מתרחשים בגן שמסבכים את המצב:

הראשון הוא קונפליקט הצבעים:

זהבה הסייעת מערבבת את קופסת הצבעים החדשים הגדולים והיפים עם הצבעים הישנים הקטנים והשבורים. הילד כל כך להוט לצייר עם הצבעים החדשים כמובן, הוא רואה בדמיונו תמונה ואינו יכול להתאפק!! מהר מהר הוא תופס את כל החדשים אבל אז משהו קורה, והוא משליך את האחריות כמובן על הסביבה: החברים שמגיעים - הורסים לו הכל. עידו ויואב כעסו, קלקלו והיה לא נעים...האחד חוטף השני צועק, ובאותו רגע מתרחשת התפרצות גדולה שלו: כאשר הוא שואג, מתרגז ועושה פרצוף, ואז בהקבלה, חמוץ לו מבפנים וחמוץ גם מבחוץ.

דמותה של הסייעת זהבה:

הסייעת זהבה מנסה לעזור לו להשתלט על המצב ולהרגיע את כעסו, כאשר היא בעצם מאפשרת לו מספר דברים: פסק זמן, מרחב אחר, וטכניקת נשימות להרגעה. היא לוקחת אותו מתוך המרחב של הגן לחדר יפה ושלוו עם כריות גדולות ונעימות, חדר בו אפשר להרגיע את המחשבות. החדר מואר יש בו אביזרים שיכולים לסייע להרפיית המתח ולרגיעה: חלון פתוח ומואר שמציץ לטבע, פופים, כריות, עציץ גדול, וילונות שיפון רכים.

זהבה מלמדת אותו כיצד לנשום נשימות עמוקות והוא, מציץ מבין ריסיו, צופה בבטנה העגולה מתנפחת. בין לבין הוא לומד על תפיסת עולמה :"זה לא ממש חשוב אם הצבעים גדולים או קטנים חדשים או שבורים, כי מה שחשוב הוא מה שמציירים".

היא בטוחה בעצמה כשהיא אומרת לו שאם הוא יהיה שלוו הנמר שכלוא בתוכו כרגע בחמת זעם - יבין שאין לו פרטנר כרגע, יסתובב וילך לחפש ילד אחר שכועס.

זהבה היא בדיוק מה שהוא זקוק לו כרגע בסערת רגשותיו: דמות של מבוגר רגוע, שלוו ונבון, שתכיל אותו, שתעזור לו לצאת מהסבך, מהאירוע שהיה זה עתה בחדר אחר, תלמד אותו שאם יתנתק, יתרחק מהסיטואציה וינשום עמוק זה צעד ראשון וחשוב לפתרון המצב.

כאמור, גם אנו כמבוגרים מתקשים לעשות זאת בשעת רתחה, וודאי וודאי ילד שאינו למד זאת מעולם ואינו יודע שזה עשוי לעזור לו.

סצנת הלילה- הילד במיטה:

הנמר שפורץ ממנו ומטריד אותו לא עוזב את מחשבותיו גם בלילה כשהוא שוכב לישון. ניתן ללמוד זאת מבלי שהדבר מצוין במפורש בטקסט: פני הנמר ניבטות מעל המיטה בעודו שוכב מכוסה בשמיכה כמעט עד סנטרו.

בלימודי המיינדפולנס מדובר רבות על שימת לב לשלושה דברים המתרחשים ברגע זה ממש (תרמ): מנח הגוף והתחושות הפיזיות העולות בנו, רגשות ומחשבות. כמובן שישנו קשר בין ההרגשה לבין התחושה הגופנית שנוצרת בנו.

הילד מספר לנו על תחושות פיזיות לא נעימות שהיו לו באותו לילה: דקר לו בלב.

הוא מקביל את זה לדקירה מקוץ : "כמו שנכנס קוץ לאצבע וזה מציק וכואב".

בתבונתו, הוא יודע לזהות את התחושות ולקשר אותן למה שקרה היום בגן.

הילד חושב לעצמו:" מה יקרה אם מחר שוב יצא ממנו הנמר? אם אכעס כיצד אתגבר?"

הוא מתמקד במחשבותיו באופן טבעי באירועים שקרו במשך היום, ונכנס אל תוך שנת הלילה בתחושות פחד ומועקה.

אפשר לצאת מנקודה זו לשיח עם הילדים שעיקרו הוא: קשיבות מטפחת, כלומר מתן לגיטימציה לתחושות שיש בנו בהווה והבאת הקשב לגוף, לרגשות ולמחשבות, בלי ניסיון להימנע או לברוח או להדוף באופן שעלול ליצור אצלנו קושי רב יותר בהמשך.

הטכניקה שהילד משתמש בה בלי משים היא : שיום/ תיוג. הוא יודע לומר שהוא פוחד, שהוא חש דקירה בלב, וזה לא עניין של מה בכך. הוא נותן כותרת לתחושה ומבחין מה קורה בגופו.

דימוי אהוב עלי מאד במיינדפולנס הוא שלהיות אנושי זה כמו להיות מלון אורחים- כפי שבמלון אורחים לא בועטים אורח החוצה כי הוא פחות נעים או סימפטי, ויודעים שכפי שהוא בא הוא יעזוב, כך גם אנחנו צריכים לדעת שהתחושות והמצבים, הנעימים והפחות נעימים יגיעו וילכו.

ניתן להסביר לילדים בפשטות שהעצב והפחד שהוא חש יתחלפו במשהו אחר כי זו מהות החיים האנושיים.

הציר הנרטיבי של רצף האירועים ממשיך בבוקר שלמחרת, וכיאה לנבואה שמגשימה את עצמה למחרת זה קרה שוב בגן. מעגל הקסמים ממשיך.

קונפליקט שני - מגדל הקוביות:

לצערנו, מעגל הקסמים מוכר לכולנו: כאשר משהו לא מסתדר לנו במישור אחר- דבר רודף דבר- ואנו לעיתים מזמינים אלינו רצף של אירועים מבלי משים כמובן.

הילד שוב אינו מזהה שיש לו חלק בדבר: "עוד פעם כעסו, עוד פעם יש בלגן", כביכול אין לו אחריות למצב, אלא רק לסביבה. בשלב הזה, הוא עדיין מתנער מכל אחריות ומסרב להבין איך המעשה שלו גרם לקונפליקט נוסף.

נועה ג' ישבה לה בשקט ובשלווה ובנתה מגדל יפה של קוביות יפה צבעוני וגבוה.

הילד מספר שהוא ונועה נזהרו לא לנגוע אבל כשקם נגע במגדל של נועה (נראה לו שבלי כוונה) .

נפילת מגדל הקוביות- השבר:

הקוביות נפלו, כולם הסתכלו ושוב יש תאור מוחשי של התחושה הפיזית ומצבו הגופני באותו רגע: הוא מסמיק ממבוכה, חם לו מבפנים ומבחוץ ובריכת הדמעות המוכרת מצטברת בלחיים. למרות שהוא נבהל מכל המהומה, הוא אינו מתנצל כמובן, שכן לא הפיל את המגדל בכוונה.

הבלבול שלו מודגש כאשר הוא אומר:" היום המגדל, אתמול הציור, כבר לא ידעתי מה לא בסדר, מה מותר, מה אסור". הנמר שלו שוב פורץ מבפנים, והוא חוזר ל"ברוגז" עם העולם, מתכנס בעצמו, חמוץ וזועף, וכל היום אינו שותה אינו אוכל, לא משחק ולא מדבר עם אף אחד. הבדידות שלו מודגשת בשונה מנועה ג' שחזרה לשחק והיה לה נחמד.

כעת הילד כבר יודע להבחין בתוצאה: המחיר האישי והחברתי: נמאס לו להיות נמר צודק, תמיד לבד, בצד.

כרגע, המאזן של העמידה על הערכים שלו מבלי להתנצל –אולי כבר לא נראה לו "שווה" כל כך לנוכח המחיר שהוא משלם. מחיר הבדידות.

סצנת הספרייה: התרה, הארה ו"קתרזיס"

על פני הציר הנרטיבי של רצף האירועים, שבועיים לאחר מכן מתרחשת סצנת הסיום בספרייה.

למעשה, רגע לקראת סיום הסיפור מתרחשת ההתרה של הקונפליקטים, של התחושות הקשות, של התהיות, ומתרחש מעין "קתרזיס" של הגיבור, במרחב הכי חמים ויציב בספרייה השכונתית, כשאימו ברקע, ועוד דמות נשית ומשמעותית נכנסת לתמונה.

שעת סיפור- "הדרך הטובה" ודמותה של עמליה:

הגיבור ואמו הולכים לשעת סיפור בספרייה אחר הצהריים, ובעוד אמו בוחרת ספר במדף בפרי האהבה הוא מקשיב לסיפור "הדרך הטובה". יש כאן קריצה לדמותה של האם שבכל זאת היא אם יחידנית, עצמאית (אין אבא בתמונה).. וככל הנראה "מחפשת אהבה".

עמליה, מספרת הסיפורים, מתוארת כדמות מרשימה ומיוחדת במינה, דמות רומנטית ואגדתית, קסומה ומסתורית.

המראה החיצוני של עמליה אינו שגרתי: היא יפה ומרשימה, צמתה האפורה משתלשלת עד למותנייה, צמידים רבים על ידיה וטבעות על כל האצבעות ומעל הכל משמעותיות עיניה.

העיניים בספרות הן ראי לנפש והן סמל למתרחש בנפשה של דמות. עיניה של עמליה כחולות וזוהרות, מאירות את פניה מאחורי המשקפיים, והילד מהופנט אליהן.

מסעה של הרכבת: עמליה מתארת בסיפורה את דרך החיים כרכבת נוסעת שמגיעה למקומות רחוקים: פעם היא מגיעה למקום חדש וגדול ויפה וזוהר, ופעם למקום קטן ועלוב ושבור וישן.

באותו רגע מתרחשת כעין "הארה"- הילד עושה את החיבור בין מסע הרכבת לסלסלת הצבעים שבגן. הרכבת שמגיעה למקום חדש וגדול ויפה וזוהר- מקבילה לצבעים החדשים הגדולים והיפים, והרכבת שמגיעה למקום קטן ועלוב ושבור וישן מקבילה לצבעים הקטנים, הישנים, המשומשים והשבורים.

במרחב הקסום של הספרייה האפלה והחמימה, מתואר קולה המתוק והמכשף של עמליה שהתחמם ונשפך, כמו צמר גפן על מקל מתוק ורך.

קולה המלטף של עמליה אנאלוגי לתחושות הילד: הוא חש בגופו גלים של תחושה נעימה.. ישנו ניגוד בין גל המסמל תנועה וליטוף, קדימה ואחורה, נוגע לא נוגע – לבין הקוץ הדוקר שסימל את המתרחש בליבו בסצנת הלילה.

בסצנה הקסומה בספרייה יש מוטיבים מפארק שעשועים שנחווה על ידי ילדים כקסום ומיוחד: תיאורה החיצוני המהפנט של עמליה כלקוחה הישר מן האגדות, קולה שמדומה לצמר גפן מתוק ורך, הסיפור על רכבת השעשועים שממשיכה בדרכה, עולה ויורדת, התחושות הנעימות שמציפות את גופינו כאשר אנו עולים על רכבת ההורים.. וכו'...

ברגעים אלה עולים בילד זיכרונות ומחשבות, הוא משחזר אירועים שונים שקרו ומחבר יחדיו את כל מה שספג מהדמויות לאורך הסיפור. במכוון, יצרתי מצב בו הילד עושה את החיבורים לבד, בכוחות עצמו. לאורך הסיפור הוא מקבל את הכלים, חווה, חש, חושב, משחזר, מקשיב, כואב, רוצה... ואז במרחב הבטוח של הספרייה כשאמו ברקע, מתחיל להירקם שינוי...

"הדרך הטובה"- תיקון מגדל הקוביות: מתוך נקיפות מצפון אולי, חמלה, חברות, רצון לשפר את מצבו ועוד.. הילד נזכר בנועה ג' עם הנמשים הכתומים והקוקיות הארוכות. הוא מבין שהמחיר כבד לו מדי ושאולי צריך לעיתים לפצות ולהתנצל בפני מי שהכאבנו לו (גם ללא כוונה).

באותו רגע הוא מחליט שלמחרת הוא יבנה לנועה ג מגדל חדש מקוביות.

בניית מגדל הקוביות החדש/ התיקון - הוא התיקון שלו. התיקון יכול היה להתרחש רק ברגע שהילד הבין שהכל בסדר, כי ככה זה בעולם: פעם מגיעים למקום שבור וישן ופעם למקום חדש וגדול ויפה וזוהר, ותמיד יש מקום לתיקון ולהתחלת דרך חדשה... רק אז הוא חש הקלה מידית שמתפשטת בגופו.

תחושת הביטחון של הילד בה הוא מכריז בינו לבין עצמו: "מחר אבנה לה מגדל חדש מקוביות", עומדת בניגוד לתחושות הספק וחוסר הביטחון שהיו בו במהלך הסיפור: "היום המגדל, אתמול הציור, כבר לא ידעתי מה לא בסדר, מה מותר מה אסור"...

הביטחון שהוא חש בצעד שהוא עומד לעשות מזכיר את תחושת הביטחון של הסייעת זהבה בסצנת הצבעים. הניגוד ממחיש את התהליך שהילד עבר לאורך הסיפור.

האמירה הפנימית שלו מביעה אמון בעצמו וביכולתו לגייס כוחות פנימיים שיעזרו לו להתגבר על המצב שנוצר עם נועה ג', ובכלל שיאפשרו לו להבא להתגבר על השבר.

סיום הסיפור- האנאלוגיה והחיבור בין דמות הגיבור ודמות האם:

סיום הסיפור, כאמור, מנוגד לתחילתו מבחינת התהליך שעבר הגיבור, ולא במקרה נוכחת בו דמות האם. בתמונת הסיום, הילד ואמו מתחברים פיזית ורגשית.

סיטואציית הסיום של האם והגיבור מנוגדת לסיטואציה הראשונה שלהם (במטבח)

ישנן מס' נקודות חשובות בסצנה זו:

שם הסיפור "הדרך הטובה": כסמל למערכת היחסים החדשה שעתידה להתחיל בין הגיבור לסביבתו.

הספרייה, לעומת המטבח, היא מרחב חמים המעניק לאם ולילד "זמן איכות" משותף ואינטימי הנחוץ כל כך לילדים עם הוריהם, תמיד, ובפרט בימינו.

שעת בין הערביים בספרות ובקבלה היא שעה מיוחדת וקסומה, שעה בה נפתחים שערי שמיים, שעה של קירוב לבבות.

היקשרות ומענה על צרכים: אמו של הגיבור, כמבוגר משמעותי ומיטיב ממלאה את התפקיד ההורי החשוב ביותר- היא רואה בו את כל המחשבות. הילד אינו צריך לעשות דבר, האם נמצאת שם עבורו. היא זו שמתקרבת אליו, יושבת לידו, ומחבקת אותו.

תקשורת מקדמת- האם שוהה עם הגיבור ברגשותיו ובמחשבותיו גם ללא מילים.

מגע היחיד והחשוב שרואים בין האם והילד לאורך הסיפור הוא מגע של חיבוק. היא מעניקה לו תחושת ביטחון, רוגע, שלווה, אהבה, חיבוק וחום גוף.

היא יודעת להעניק לילד את מה שהוא צריך ברגע שהוא זקוק לו מכל, הרגע בו החליט לעשות צעד משמעותי. היא מעניקה לו את התקווה, הנחמה וההבנה שהכל בסדר, כי ככה זה בעולם, זו דרך החיים, והיא תמיד תהיה שם לצדו, ותתמוך בו, גם ללא מילים.

ישנה תחושת שלווה והדדיות. הילד חש את שלוותה וסופג את חומה, נשימותיה החמות עושות לו צמרמורות בשערות. והוא מספר: "הרגשתי בגוף מנוחה ובנפש ברכה".

הודייה-

האם מודה לו על שבחר בה להיות אמא שלו, מלטפת אותו בגבו בתנועות עגולות ומשחררת אותו מכל מכאוב ודקירה: "הרגשתי שאין בי דקירה וכבר לא כואב, להפך, משהו בלב התרחב".

לסיכום סצנת הספרייה: לאורך כל המסע הרגשי הפנימי, הילד חווה סערות וטלטלות תוך מפגש עם רגשות שונים ודמויות שונות, ובסופו של המסע במרחב החמים של הספרייה, דרך הסיפור "הדרך הטובה" הילד חש שהוא יכול להכיל את "דרך החיים" שעמליה מדברת עליה ואף לתקן את שנשבר, בסיוע אימו שבאה לשבת לידו ולחבקו . מילותיה מאפשרות לו לדעת שתמיד היא תהיה לצידו, תודה ותברך על היותה אימו.

אפילוג

הילד התבגר מעט והוא מופיע בתמונה אופטימית מוארת וססגונית, מלאת פריחה ואור. הגיבור והנמר נראים כשהם הולכים זה לצד זה, מחויכים קרובים, נוגעים.

הוא מספר שלמד לחיות בשלום ושלווה עם הרבה סבלנות והרבה אהבה עם הנמר שבו, למעשה הוא למד להיות "נמר אבל אחר". הוא מפוכח ויודע שתהיינה תקלות, בורות ומכשולים, אך הוא סמוך ובטוח שיוכל לעקוף מסביב, ללא בהלה, כי "כל תקלה, יכולה, בסופו של דבר, להפוך למשהו נפלא".

והכי חשוב, הוא אוהב את "הדמות החדשה" שניבטת מהמראה כשהוא מציץ בה.

לסיום,

לאורך הסיפור הילד גדל והתחזק, משהו נבנה בו. בסיום הסיפור הוא מוכן להתמודדות עם החיים עצמם שבאים לידי ביטוי בשביל שמצויר בתמונת הסיום, ובסלע הגדול שעומד במרכזה.

"ואם בדרכנו בור מאיים או אבן גדולה

נעקוף מסביב אך בלי בהלה

כי כל תקלה יכולה

בסופו של דבר להפוך למשהו נפלא"..

הגיבור מבין שתמיד יהיה שם סלע כזה או אחר שיצטרך לעקוף, מעצם היותם של החיים –חיים - מלאי רגשות ויצרים.

הילד מבין שעליו לחבק את הנמר שלו המסמל את ההתפרצות והרגשות הפחות נעימים מבלי להדוף אותם ו"לשבור את הכלים". הוא מבין שהדרך בה התנהל לאורך הסיפור (הסתגרות ובדידות או לחלופין התפרצות) לא סייעה בידו והוא בוחר להיות "נמר אבל אחר".

בעקבות הסיפור שאלות רבות יכולות לעלות לשיח בין המבוגר לילד: מיהו הנמר, מה זאת אומרת "אחר", למה הוא אחר, איך הופכים אותו לכזה, מה המחירים הנוספים שיהיו אם כולנו נהיה נמרים האישיים, החברתיים, הפיזיים, הרגשיים.... ומה אם כולנו נהיה נמרים אחרים?

מומלץ לעיין ברעיונות נוספים לשיח ופעילות עם הילדים שכתבתי לגילאים שונים.

אני מאחלת לכולנו שנדע כמו הגיבור בסיפור,

לחיות עם הנמר שלנו בשלום ובשלווה

עם הרבה סבלנות והרבה אהבה.

מודה לכם על הקריאה,

חני

מי אני ?

נעים להכיר, אני חני גרשון,

בוגרת אוניברסיטת תל אביב בתחומים חינוך, ספרות, מיינדפולנס וחמלה במערכת החינוך, מאמנת ומנחת קבוצות.

מחברת ספר הילדים: "נמר אבל אחר", שקיבל את המלצתה של מיכל דליות בתוכניתה ברדיו 103 FM

כותבת ומפעילת תוכנית חינוכית-רגשית לעיבוד רגשות וניהול כעסים, המופעלת בבתי ספר יסודיים.

אתר: https://namer.inat-web.com