למי מאיתנו, מבוגרים וילדים, אין "נמר" שמתפרץ לפעמים ..?
מי לא חווה כעס, עצב, פחד, דאגה, בדידות, אכזבה, תסכול, משברים וקונפליקטים ?
כיצד נלמד את ילדינו לחבק את הנמר ואף לחמול ולסייע לאחרים כשזה קורה להם ?
בשנים שהייתי מורה תמיד הבחנתי באותם ילדים שקשה להם יותר מאחרים: התנהגותית, לימודית, חברתית, רגשית, אותם ילדים שהנמר שלהם מגיע לביקור לעיתים קרובות מדי.
כמו גיבור הסיפור לעיתים הם "בועטים" במסגרת החינוכית בשל הקשיים, מתפרצים ו"מתפוצצים", ולעיתים "משתבללים" פנימה וחווים נתק, בדידות והדרה בעודם יושבים בכיתה.
"ילדי הקפוצ'ון", כך אני קוראת להם, מרימים את הכובע על הראש ו"מורידים מסך".
לעיתים קרובות הם נפלטים מהמערכת.
מדוע אני שונה?
מדוע קשה לי יותר ?
שואלים את עצמם אותם ילדים, תוהה גיבור הסיפור.
"נמאס לי להיות נמר צודק, לבד, בצד!"
אומר הילד בסיפור ואינו מבין מדוע כשיוצא לו הנמר גם לאחרים יוצאים הנמרים.
כקצינת ביקור סדיר ותיקה אני משוחחת מדי יום עם אותם ילדים מקסימים, מגיל 6 עד 18,
ומנסה לסייע להם בהתמודדות עם הנמר שלהם.
מכאן נולד ספרי.
אני מאמינה שאף ילד לא בחר מרצון, ביום הראשון של כיתה א', להישאר "מחוץ למשחק".
משהו קרה שם בדרך, ותפקידנו כהורים ומורים להבחין בכך בטרם הדברים מתעצמים.
מאז פרוץ הקורונה, ובפרט מאז השבעה באוקטובר והמלחמה אני חווה יחד איתכם את התעצמות הקשיים בכל המישורים.
את ההבנה המקצועית הישר מה"שטח" תרגמתי לספר ולתוכנית החינוכית- רגשית
אז מה עושים ?
מטרת הספר והפעילות שאני עורכת בבתי הספר היסודיים היא הטמעת "שפת הנמר"
ומתן כלים פרקטיים להתמודדות עם הנמר שלנו מעולם החינוך, ההרפייה, המיינפולנס והחמלה.
